5.3.2008
אף פעם לא כתבתי יומן. יותר מידי עבודה. זה משהו שאתה צריך לעשות כל יום, לא משנה מה. כל יום, כל יום. זה הרבה עבודה והרבה משמעת. וזה למה הוא אמר שאני צריך להתחיל לעשות את זה. חרא.
יומן קסום, אלוהים זה נשמע מתרומם. יומן של הדברים שאני לומד על קסם. זה אמור להיות רק בשבילי אבל אני לא אתפלא אם הוא יציץ בזה, הסוטה הזקן. לעזעזל, אם החרא שראיתי אותו עושה, יכול להיות שהוא רואה אותי עכשיו ואין לי שום דרך לדעת. אז אם זה המצב: לך תזדיין, סופוקלס!
סופוקלס, שם צל, הוא קורא לזה. והוא אומר שאני גם צריך אחד. הוא אומר הרבה דברים. הוא לא סותם תפה לרגע. מאז שכל החרא הזה התחיל לפני... רק לפני שלושה ימים? מוזר, נדמה לי כאילו עבר לפחות שבוע. שם צל. הכנסתי לו אותה שם. האמת שכשהו התחיל לקשקש על כל העניין הזה פשוט רציתי לעוף משם. הרגשתי כאילו אני ביסודי עוד פעם. יושב בשיעור ומרגיש טיפש, טיפש. השעות בבית ספר היו נמשכות לנצח והדבר היחיד שהחזיק אותי זה שבבית חיכה לי הנס שלי. נס אמיתי, NES טופ-לודר מיובא. ועם השלט ביד, הייתי מאושר. היו לי את כל הקלאסיקות. קונטרא, מריו, מטרויד, זלדה וקיד איקרוס.
זה מה שעבר לי בראש בזמן שסופוקלס הרצה לי על השם ואיך זה אמור לשנות את הנשמה שלי או משהו. מדבר על זה כאילו הוא קלאק קנט או משהוא, אפשר לחשוב שהוא המציא את זה. אז פשוט אמרתי את הדבר הראשון שקפץ לי לראש: קיד איקרוס.
זה השתיק אותו. נבהלתי. בכל זאת, אני יודע מה הוא יכול לעשות כשהוא שותק. אבל אז הוא התחיל לחייך כמו אידיוט ולדבר על מידס והיבריס. אחרי חצי דקה של ג'יבריש הוא התחיל לדבר על כנפיים ושעווה ואז הבנתי מה תפס אותו, הסיפור היווני ההוא, איקרוס. זה מה שדיבר אליו, שהייה. הבדיחה על חשבונו. קיד איקרוס שלי הוא לא הסיפור הטיפשי, אלא המשחק. משחק כמו פעם. שאתה לוחץ על סטארט ואתה לא יודע מה הולך לקרות.
ואני באמת לא יודע מה הולך לקרות, וזה מפחיד לי תתחת. בכל פעם שאני עוצם את העיניים אני רואה את המגדל הזה, חוליות ברזל מושחלות אחת על השנייה, מסתובבות בחריקה שגורמת לאוזניים לדממם. ואיך שאתה הולך כאילו אתה שיכור-מת, אין לך מושג איפה הרגל שלך הולכת לדרוך. אבל הקטע שאתה לא שיכור ובכל זאת המרחק מתקפל ונמתח. קצת כמו בשלב של הכובען המטורף באליס של אמריקן מקג'י, אבל באמת מופרע. כואב לי הראש רק מלהיזכר בזה.
אז עכשיו אני קוסם, הם אומרים לי. כאילו זה לא הדבר הכי מתרומם בעולם. (עכשיו אתה טינקל. בסדר, זה הרבה יותר מתרומם.) ושבגלל שראיתי את המגדל ההוא אז אני... רגע, רשמתי את זה... אני מאסטיגוס. והם מהנהנים ומדברים כאילו זה לא מטורף לחלוטין. אבל, לא יודע, איכשהו אני מרגיש שזה נכון, לפחות חלק מזה. ואז הם תוקעים אותי עם השמוק הזה כאילו אני בן שלוש וצריך ביביסיטר או משהו. זה נשמע הגיוני?
חרא, התעייפתי.
-קיד איקרוס
אף פעם לא כתבתי יומן. יותר מידי עבודה. זה משהו שאתה צריך לעשות כל יום, לא משנה מה. כל יום, כל יום. זה הרבה עבודה והרבה משמעת. וזה למה הוא אמר שאני צריך להתחיל לעשות את זה. חרא.
יומן קסום, אלוהים זה נשמע מתרומם. יומן של הדברים שאני לומד על קסם. זה אמור להיות רק בשבילי אבל אני לא אתפלא אם הוא יציץ בזה, הסוטה הזקן. לעזעזל, אם החרא שראיתי אותו עושה, יכול להיות שהוא רואה אותי עכשיו ואין לי שום דרך לדעת. אז אם זה המצב: לך תזדיין, סופוקלס!
סופוקלס, שם צל, הוא קורא לזה. והוא אומר שאני גם צריך אחד. הוא אומר הרבה דברים. הוא לא סותם תפה לרגע. מאז שכל החרא הזה התחיל לפני... רק לפני שלושה ימים? מוזר, נדמה לי כאילו עבר לפחות שבוע. שם צל. הכנסתי לו אותה שם. האמת שכשהו התחיל לקשקש על כל העניין הזה פשוט רציתי לעוף משם. הרגשתי כאילו אני ביסודי עוד פעם. יושב בשיעור ומרגיש טיפש, טיפש. השעות בבית ספר היו נמשכות לנצח והדבר היחיד שהחזיק אותי זה שבבית חיכה לי הנס שלי. נס אמיתי, NES טופ-לודר מיובא. ועם השלט ביד, הייתי מאושר. היו לי את כל הקלאסיקות. קונטרא, מריו, מטרויד, זלדה וקיד איקרוס.
זה מה שעבר לי בראש בזמן שסופוקלס הרצה לי על השם ואיך זה אמור לשנות את הנשמה שלי או משהו. מדבר על זה כאילו הוא קלאק קנט או משהוא, אפשר לחשוב שהוא המציא את זה. אז פשוט אמרתי את הדבר הראשון שקפץ לי לראש: קיד איקרוס.
זה השתיק אותו. נבהלתי. בכל זאת, אני יודע מה הוא יכול לעשות כשהוא שותק. אבל אז הוא התחיל לחייך כמו אידיוט ולדבר על מידס והיבריס. אחרי חצי דקה של ג'יבריש הוא התחיל לדבר על כנפיים ושעווה ואז הבנתי מה תפס אותו, הסיפור היווני ההוא, איקרוס. זה מה שדיבר אליו, שהייה. הבדיחה על חשבונו. קיד איקרוס שלי הוא לא הסיפור הטיפשי, אלא המשחק. משחק כמו פעם. שאתה לוחץ על סטארט ואתה לא יודע מה הולך לקרות.
ואני באמת לא יודע מה הולך לקרות, וזה מפחיד לי תתחת. בכל פעם שאני עוצם את העיניים אני רואה את המגדל הזה, חוליות ברזל מושחלות אחת על השנייה, מסתובבות בחריקה שגורמת לאוזניים לדממם. ואיך שאתה הולך כאילו אתה שיכור-מת, אין לך מושג איפה הרגל שלך הולכת לדרוך. אבל הקטע שאתה לא שיכור ובכל זאת המרחק מתקפל ונמתח. קצת כמו בשלב של הכובען המטורף באליס של אמריקן מקג'י, אבל באמת מופרע. כואב לי הראש רק מלהיזכר בזה.
אז עכשיו אני קוסם, הם אומרים לי. כאילו זה לא הדבר הכי מתרומם בעולם. (עכשיו אתה טינקל. בסדר, זה הרבה יותר מתרומם.) ושבגלל שראיתי את המגדל ההוא אז אני... רגע, רשמתי את זה... אני מאסטיגוס. והם מהנהנים ומדברים כאילו זה לא מטורף לחלוטין. אבל, לא יודע, איכשהו אני מרגיש שזה נכון, לפחות חלק מזה. ואז הם תוקעים אותי עם השמוק הזה כאילו אני בן שלוש וצריך ביביסיטר או משהו. זה נשמע הגיוני?
חרא, התעייפתי.
-קיד איקרוס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה